יום ראשון, 13 בנובמבר 2011


בעקבות השמועות על בחירתו של כבוד השופט נעם סולברג ודיון עליו בכיתה החלטתי להעלות כמה מאמרים שנכתבו עליו בתחילת דרכו:


השופט נעם סולברג ב"זמן תל אביב"





















יום שני, 4 באפריל 2011


את המאמר הבא על כבוד השופט נעם סולברג מצאתי בארכיון של העיתון ידיעות אחרונות. אני מביא אותו כאן בעקבות השיעור האחרון בתורת המשפט, דמוקרטיה, מיגדר וחברה.






 עלבון שלא במהרה ישכח - מני מאוטנר

בימים האחרונים היינו עדים לקרב נוסף במלחמת התרבות הקיימת בישראל יותר משלושה עשורים בין הקבוצה הדתית לקבוצה החילונית-ליברלית. בראש המחנות הנצים ניצבים שני ממסדים משפטיים.


הרב זלמן מלמד והרב אליקים לבנון הם שניים מראשי ישיבות הציונות הדתית ביו"ש. מאז הסכמי אוסלו ב-1993 היו עשרות מקרים שבהם קראו רבני יו"ש לתלמידיהם שלא לציית להחלטות הממשלה והכנסת. הרבנים דיברו בשמה של מערכת נורמטיבית חלופית למערכת הדמוקרטית-ליברלית, שבמסגרתה פועלות הממשלה והכנסת.



תיאודור אור הוא שופט לשעבר בבית המשפט העליון. העובדה שפסל לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את מי שמכהן תחתיו במערכת המשפט, השופט נעם סולברג , היא הביטוי  הבוטה ביותר לכך שבית המשפט העליון תופס עצמו ניצב בחזית מלחמת התרבות. סולברג נחשב שופט מצוין, הממזג מקצוענות, אינטגריטי ואישיות נעימה. השופט אור היה מודע ודאי לכל המידות הטובות האלה, ובכל זאת פסל אותו. מדוע? סולברג נתפס על ידו כמייצג את הצד האחר במלחמת  התרבות.

מאז שהתפרצה מלחמת התרבות ניתן לאתר כמה מאפיינים חוזרים בפעולתה של הקבוצה החילונית-ליברלית. ראשית, העתקה של פעילות פוליטית מהכנסת לבית המשפט העליון. בשלושת העשורים האחרונים איבדה הקבוצה הרבה מכוחה בכנסת. היא הפכה אפוא את בית המשפט, לזירה חשובה לפעילותה הפוליטית. בית המשפט, המוסד המזוהה ביותר עם ערכי הליברליזם, שיתף פעולה עם הקבוצה והפך עצמו לשחקן המרכזי מטעמה. שנית, חיזוק כוחה של הפקידות הבכירה של המדינה (משפטנים, אנשי אוצר, בנק ישראל) כמשקל נגד לכוחה של הפוליטיקה. שלישית, השחרת הפוליטיקה על ידי הצגתה כמושחתת ובשותפות בסימביוזה של "הון-שלטון". רביעית, הדרה של כל מי שאינו "משלנו" מכל תפקיד שיש עמו כוח. פסילת סולברג על ידי אור היא דוגמה קיצונית אחרונה.

האם האסטרטגיות האלה משרתות את המפעל של שימור הליברליזם הישראלי? התשובה שלילית. התנהגותה של הקבוצה הליברלית גורמת להגברת העוינות של הציונות הדתית כלפיה ולאבדן שארית האמון שלה בבית המשפט העליון. העלבון הקשה שספגה הציונות הדתית בשבוע שעבר, עם הדרתו הבוטה של אחד מטובי בניה, לא במהרה יישכח. הוא גם יוביל להקצנה בעמדותיה כלפי בית המשפט. השופטים צריכים לדעת זאת טוב מכולם: מי שיקרא את פסיקותיהם בנושאי אפליה ייתקל שוב ושוב בתיאור תחושותיהם הקשות של המודרים.

במקום אסטרטגיית המלחמה וההדרה, אני מבקש להציע אסטרטגיה חלופית המבוססת על הכללה ושיתוף פעולה. בטווח הבינוני והארוך אסטרטגיה זו תשרת טוב יותר את שימור הליברליזם בישראל. ביסודה של אסטרטגיה זו עומדת ההבנה שיש לנהל מאבק על נפשה של הציונות הדתית. קבוצה זו מחזיקה את המפתח לעתיד הליברליזם בישראל. אם תקצין את הדתיות שלה ותחבור לחרדים, נגזר דינו לכליה. אם תחזק את נאמנותה לליברליזם, נכונו לו עתידות. הקבוצה הליברלית צריכה לחבור אפוא לציונות הדתית, במטרה ליצור עימה מסגרות של שיתוף פעולה לשמירת אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית.
בהתאם לגישה זו יש לפעול בדרכים הבאות: ראשית, יש להכליל אנשים מהציונות הדתית במערכת המשפט. סולברג היה יכול לתפקד כיועץ משפטי, המשלב נאמנות מוחלטת לעקרונות היסוד של המשפט ושמירה על אורח חיים דתי. הוא גם היה יכול לשמש מוקד להזדהות של אנשי הציונות הדתית עם מערכת המשפט החילונית.

שנית, יש להקים בית משפט לחוקה. בסוף השבוע שעבר פסל בית המשפט העליון חוק של הכנסת. נוכח זיהויו המוגדר של בית המשפט במלחמת התרבות, מהלכים כאלה שלו זוכים לתמיכה מוגבלת מעבר לתומכיו המובהקים. אם פסילת חוקים של הכנסת עשויה לקדם את פיתוח המשפט החוקתי, היא תוכל לזכות בתמיכה גדולה בהרבה אם תבוא מבית משפט לחוקה, שבו פועלים יחדיו משפטנים חילונים, דתיים וערבים. עצם הפעולה המשותפת של משפטנים מכל הקבוצות האלה לפיתוח המשפט החוקתי, תהווה תרומה חשובה לחיזוקו.

שלישית, יש לפרק את יחידות הצבא הסקטוריאליות ולשלב את כל חיילי הצבא ביחידות מעורבות. זאת, כמובן, תוך יצירת תנאים מיוחדים לחיילים דתיים, כדי לאפשר להם קיום מצוות. אין כמו מפגש של אנשים צעירים בתנאים של שירות צבאי כדי לחשל חברויות ארוכות שנים ולהוריד את העצימות של מלחמת התרבות.

ספרו האחרון של פרופ' מאוטנר הוא "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת" 

נעם סולברג הוא כרגע שופט בבית המשפט השלום בירושלים.